כך זה אמור להיות

"אתה חושב שתוכל לעשות את זה?" קולו של קורן היה מהוסס; התרגיל שיואל רצה לבצע היה מסובך להפליא. טריק שמומחים ידעו לנצל, לא חובבנים כמותם.

אבל יואל היה נחוש, וקורן, שפחד שיואל יצחק עליו אם יראה דאגה, צחק ועודד את יואל עוד.

היה כבר מאוחר, ואורות הרחוב סיפקו תאורה קטנה מדי לטעמו של קורן. הוא ויואל היו בבית הספר הריק, על המדרכה לפני הספריה, רוכבים על הסקייטים שלהם. בודקים תרגילים חדשים, משפרים ישנים.

יום רגיל.

לפחות ככה הוא התחיל.

מה שקרה אחרי שיואל צרח אזהרה הפתיע את קורן עד עומק נשמתו. הוא לא דמיין בחלומותיו הפרועים ביותר שהוא ויואל – מורו הרוחני – היו מגיעים למצב כזה.

יואל החליק, הסקייט עף לכיוון אחד, ויואל שהועף מהכלי נחת בכבדות על קורן שהיה כה שקוע במחשבות שלא חשב לזוז, או לנסות ולתפוס את יואל עד שהיה מאוחר מדי.

הם נפלו בערימה מסורבלת של איברים, יואל מעל קורן, וקורן תקוע בין חברו המבוגר ובין המדרכה הקרה והקשה.

"מצטער" יואל אמר בכנות, אבל לא זז ממקומו מעל קורן.

"זה בסדר," קורן ציחקק וגירד את אחורי ראשו בתנועה עצבנית, "אבל.. אהה... אתה חושב שאתה יכול, בבקשה, לקום ממני. זה קצת כואב, אתה יודע."

"אה," יואל הזיז את רגליו לשני צדדיו של קורן, כך שנשען על רגליו משני צדדיו של קורן, בלי להכביד על הנער הצעיר. "יותר טוב?"

קורן מיצמץ, מנסה להבין את המתרחש.

"לא עדיף שפשוט תקום וזהו?" קורן שאל בתמיהה כנה, והחיוך הזדוני, היודע, המתכנן של יואל הרתיע אותו מעט.

"לא. אני חושב שכך עדיף."

"ולמה זה?" קורן נשען על מרפקיו, מביא בלא כוונה את ראשו סנטרימטרים קטנים מראשו של חברו.

יואל רק חייך, וצימצם את המרחק בינהם עוד טיפה.

קורן רק המשיך לבהות במורו הרוחני בתהייה, תמימותו נשארת בשלה.

אבל כשיואל צימצם את המרחק בינהם עוד, וקצה אפו נגע בקצה אפו של קורן, קורן הבין.

קורן חייך בעצלנות ונשען טיפה קדימה.

הבל פיהם התערבב, ועיניהם הושרכו לשפתיו של השני.

הזמן עמד מלכת,

ושני הבנים הצעירים בהו אחד בשני.

"תתחיל אתה." לחש קורן, ולא הבין את עומק משמעות מילותיו הפשוטות.

יואל הרכין את ראשו קדימה והצמיד את שפתיו בעדינות אל שפתיו של קורן.

הנשיקה הייתה עדינה, רכה – בדיוק כמו שנשיקה ראשונה אמורה להיות.

הנשיקה השניה הייתה פראית, מלאה בתשוקה קבורה. להט של נעורים. תאווה פיזית.

במהרה שני הבנים היו מושכבים לחלוטין על המדרכה הגסה, שפתיהם שקועות אחד בשני, ידיהם עסוקים בגופו של השני, והערב הפך לאיתו ללילה.

יואל הוריד את חולצתו של קורן, מעביר באיטיות מחרידה את ידיו על חזהו הרך של קורן. יואל הוריד מעל עצמו את חולצתו, ופטר את שניהם ממכנסיהם.

יואל לקח שנייה לאוויר, ובהה בחברו המסמיק.

"מה? לא אוהב בוקסרים?" חיוכו היה שופע וחברותי.

קורן הסמיק עוד יותר ונתן ליואל בוקס חלש בכתפו.

"סתום." הוא לחש במבוכה.

במהרה היו שניהם עירומים מתחת לשמי הלילה החשוכים, גופם מתחבר לאיטו; תנועותיהם מכוונות, יודעות, מחוברות.

יואל החדיר את עצמו בזהירות אל תוך גופו המזמין של קורן, ידיו חופנות את שערו הרך של קורן. וקורן השחיל את זרועותיו הצנומות מסביב לצווארו של יואל, אצבעותיו מושכות בשערו החום של חברו.

צקותיהם הענוגות המשיכו אל תוך שעות הבוקר המוקדמות; הירח והכוכבים העדים היחדים ללילה הבודד של גופם האנוכי.

"מה קרה לך?" יונתן צחק כאשר קורן נכנס לזולה, הליכתו מוזרה, מעוותת במקצת.

"סתם, נפלתי מהסקייט."

"איפה? על התחת?" יונתן המשיך לצחוק, גורר את שאר חבריהם אל תוך הצחוק המדבק.

קורן הסמיק וסינן לחברו לסתום, ואז עבר לשבת – לאט ובעדינות – על כיסא רעוע.

יונתן בחן אותו בקפידה.

"באמת, מה קרה לך?" יונתן שאל את חברו בדאגה.

היה זה אותו הרגע שיואל הגיע בסערה אל הזולה, שערו פרוע וחיוך מבסוט דבוק לפניו הצעירים.

"היי, קורן!" קורן הביט בפניו של חברו, מורה רוחו, וסומק קל עיטר את לחייו.

חיוכו של יואל רק התרחב למראה מצבו של קורן.

"אתה בא להתאמן עוד קצת על הסקייט?"