אוטוביוגרפיה על החיים

הוא הלך במורד שביל האבנים הישן, מסתכל סביבו אנה ואנה, מחפש דבר לא מוכר.

הוא עמד באותו מקום כבר שנים בדקות קצרות אבודות, מחפש בעייניו את האחד.

הוא נעצר מולו והשקט שרר בינהם: מילים, תנועות – כל דבר מוחשי לא היה מוצרך. המבט היחיד דיבר יותר מכל מילה או תנועה שיכלו להניע.

הייתה זו אהבה ממבט ראשון.


"זה לא סיפור על אידיאלה", סיפר קורן לחבריו: קולו היה נמוך, מהרהר, שקט ולא אופייני לנער הפרוע והבדרן.

חבריו הסתכלו עליו בהשתוממות: בכל זמנם כחבריו של קורן, אף לא פעם אחת דיבר בצורה כזו.

הם הקשיבו לו, והוא דיבר.


שנתיים עברו מאז יום הכרותם, והרגשות שצפו בתוך גופם נשאר רדומים.

אולי זאת הייתה חוסר יכולת דיבור, אולי הייתה זאת פחד ששררה בהם...

יכול להיות.

נחום צפה בקורן בזמן שדיבר עם פרומן על אחד ממעלליו המרובים: בתוך גופו הצנום של נחום, הנער הצעיר חייך. קורן הזיז את ראשו לצד, הסתכל לשנייה בעייניו של נחום וחייך אליו.

'מוזר איך שהכל משתנה כל כך מהר', נחום חשב לאיטו בזמן שחייך בחזרה אל אהוב ליבו הסודי. הרי אם קורן היה מגלה שכבר שנה נחום אינו מחשיב אותו כרק ידיד, ברור שהוא היה נגעל ממנו ומנתק כל קשר איתו.

זה היה הדבר האחרון שנחום רצה.

קורן היה בשבילו הכל: רק חיוך, בדיחה טיפשית או אפילו ניפוף כברכת בוקר טוב היה גורם לפרפרים לצוף בגופו של נחום.

קורן היה בשבילו הכל.

הכל.

קורן קפץ מהסקייטבורד שלו, הרים אותו והתכונן לחזור לחדר מחשבים כששם לב שנחום עמד מחוץ לספריה מדבר עם אחותו.

קורן חייך והלך לקראתו.

"היי," קורן אמר לשניהם ולחץ את ידה של אחותו המבוגרת של נחום. מהצד הוא הבחין בסהר, החברה השנטית של אחותו של נחום, מתקרבת.

קורן יישר את מבטו אליה ובירך אותה גם כן. הוא נזכר בתקופה שהיה מאוהב בה; הוא חייך כשנזכר איך נחום קינא.

קורן הגניב מבט אל נחום וחיוכו התרחב כששם לב למבט המעוצבן שעיטר את פניו הנאות של נחום.

"מה?" מבט מבולבל עיטר את פניו של קורן כששמע את שמו בשיחה הקצרה שנוצרה בין האחות של נחום ובין סהר.

נגה, האחות של נחום, חייכה אליו, "סתם, הזכרתי לסהר שאולי לא תוכל לבוא היום, כי אתה בא אל נחום."

"אה..." קורן הנהן ופנה אל נחום כמסמן לו שילכו עכשיו. נחום לקח את הסימן ופנה לכיוון חדר מחשבים; המקום בו הם וכל חבריהם בילו את רוב היום.

"תגיד," השתיקה הקצרה שנוצרה מאז שעזבו את סהר ונגה הציקה לקורן, מאז ומתמיד הוא שנא את רגעי השקט המביכים. "כשאני אבוא אליך היום בא לך שנצא ונקליט עוד איזה קטע?"

"בסדר" אמר נחום וחייך אל קורן.

הם המשיכו לדבר על קטעי הטיפשות שכבר צילמו.


"הרבה אנשים אומרים שאני מפונק, שאני ילד של אימא", סיפר קורן לחבריו; ראשו מושפל, שערו הארוך מסתיר את תווי פניו הנאים, הכמעט מבוגרים.

"אולי אני באמת ילד של אימא. אין מה לעשות, גדלתי ככה. תמיד מה שרציתי, קיבלתי. אבל הפעם, הדבר היחיד שרציתי היה צריך להיות מושג על ידי, ודרך עבודה קשה." חיוך קטן של נחישות עלתה על שפתיו האדומות,

"ואני עבדתי קשה."


הם ישבו בביתו הקטן, בתוך חדרו המבולגן, מול המחשב החדש. הם שיחקו במשחקים רבים, השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד וכולם הלכו כבר לישון.

נחום קם וסגר את הדלת של החדר שלו, וקורן סגר את המחשב, קם והתמתח. הוא פיהק ארוכות ונחום עמד מולו, בוהה ביופי האסור.

"תגיד," קורן פיהק את המילה בצורה ילדותית ותמימה. העובדה שהיה מבוגר בשנה מנחום נראתה לנחום מוזרה באותו הרגע. "מה קרה למיטה השנייה שלך?"

נחום משך בכתפיו. "אני חושב שהוא נשבר."

קורן הסתכל עליו במבט חושדני, "מה זאת אומרת אתה 'חושב' שהוא נשבר?"

נחום משך שוב בכתפיו. מוקדם, בבוקר לפני שעזב לבית הספר, אמר לאימא שלו שהמיטה הנוספת נשברה ושהמזרון מסריח.

האמת הייתה שלא היה בעיה במיטה או במזרון עצמו.

"סתם, אני חושבת שרגל נשברה..."

"ומה עם המזרון?" קורן בחן את נחום בקפידה. נחום זז בעצבנות; הוא לא אהב שבוחנים אותו בצורה כל כך קפדנית, ובמיוחד לא כשהוא משקר.

"הוא נרטב. נדמה לי שהחתולה השתינה עליו."

קורן בהה בו עוד כמה רגעים, אז משך את כתפיו וחייך.

"אז מה עושים? יושנים באותה מיטה?"

נחום הנהן, "אלא אם כן יש לך בעיה עם זה."

קורן הרגיע אותו ואמר שאין לו בכלל בעיה לישון איתו באותה מיטה, כי הם הרי ידידים מאוד קרובים. נחום לא הוסיף דבר, אבל הסכים איתו כלפי חוץ.

'הלוואי שזה היה קל כמו שאתה חושב, קורן.'

הם שכבו צד ליד צד במיטה; מאחר שהם העדיפו לשכב אחד ליד השני מאשר לשכב עם הרגליים של האחר תקועות לשני בפרצוף.

הם דיברו במשך כמה דקות על נושאים שונים; כל נושא עבר מהר בלי לנטוע זיכרון בהם. הם פלירטטו מסביב לנושא אחד ושניהם היו מודעים לכך.

"תגיד, קורן..." נחום התחיל בעצבנות, "מה קרה בסוף עם סהר?"

קורן ציחקק ואמר לו "זה עבר, זה עבר" ונחום, שהסתכל עליו בספקנות, קיבל בתשובה מכה חזקה בכתף.

נחום קפץ משלא הבחין בעובדה שקורן התחיל לזוז ועכשיו ישב על ברכיו מעליו.

"מה, מה אתה עושה?!" נחום גימגם

"מה אתה חושב?" קורן חיקה צחוק מרושע ודיגדג את נחום בין צלעותיו.

נחום ציחקק וניסה להתחמק ממגע ידו של קורן, אך ללא הצלחה מרובה.

אחרי כמה דקות שבהם ניסה נחום להשתלט על קורן, הם הפסיקו. שניהם נשארו כמו מקודם; עם קורן על ברכיו, נשען סנטימטר מעל חזהו של נחום, ונחום שוכב עם גבו על המיטה; נשימותיהם חזקות, נאבקות לאוויר.

קורן חייך, ונחום חייך אליו בחזרה; עצבנות שררה בינהם.

"נחום," קורן שאל, עדיין מתנשף קלות מהמאמץ, "מה אתה חושב על הומואים?"
השאלה הפתאומית הפחידה את נחום, והסומק הקל שעלה על פניו גילה את תשובתו לקורן, והשני נרכן למטה והצמיד את שפתיו שלו אל שפתיו המופתעות של נחום.

אחרי שנייה של נגיעה, קורן נרכן לאחור וחייך בגאווה.

"אני חושב שאין לך בעיה איתם, לא?"

נחום הסמיק צבע יותר עמוק.


"זה לא דבר מרושע, מגעיל או נגד אלוהים. זה דבר מיני, זה דבר גנטי, זה דבר של אהבה.

כן, אהבה." קורן הסתכל על חבריו ההמומים שעמדו במקומם, נטועים לריצפה עם מבטים של השתוממות מרוחות על פניהם.

לא היה להם שמץ של מושג.

"אחרי בערך חצי שנה שהמשכנו ככה, מתגנבים פה ושם בבית הספר, מתגנבים מאחורי גביהם של מורים, חברים, אחים, הורים, החלטנו לעלות את המערכת יחסים שלנו ברמה."


היה זה לילה מיוחד במינו; שני אחיו המבוגרים של קורן לא היו בבית במשך כל הלילה, והוריו יצאו לחברים במשך כל סוף השבוע.

קורן חיכה בסלון; נחום היה אמור לבוא אליו בכל רגע.

הפעמון צלצל וקורן רץ לדלת וענה לה מיד, גורר את נחום בפנים בחוזקה דרך זרועו הכחושה. מיד לאחר שטרק את הדלת הצמיד קורן את נחום לקיר ונשק לשפתיו הדקות.

נחום השמיע קולות של התנגדות, וקורן השחיל ברך בין רגליו הפסוקות של נחום.

נחום נאנח קלות אל תוך הנשיקה שלהם, וקורן חייך בערמומיות, ממהר להנחות אותו אל חדרו.

הם נפרדו שנייה לאוויר, ונחום ניצל את ההזדמנות להשחיל יד בינהם והדף את קורן ממנו. הוא נשען נגד הקיר והתנשף קלות.

הוא הסתכל על קורן בחשדנות. "איפה המשפחה שלך?"

חיוכו הערמומי של קורן התרחב. "יצאו למשך כל הלילה."

"אה." היה הצליל האחרון שהפיק נחום לפני שקורן תפס אותו מסביב למותניו וזרק אותו אל תוך חדרו וישר על המיטה הרחבה שלו; אפילו לא טורח לסגור את הדלת אחריהם.

"קורן," נחום נאנח, עייניו נטועות על מפתן החדר. "ת-תסגור את הד-ד-דלת, ב-בבקשה" הוא גימגם בנחישות.

קורן הרים את מבטו מעבודתו וחייך שוב את אותו החיוך הערמומי ששייך רק לו.

הוא ליקק את שפתיו.

"ולמה לי להקשיב לך?" שאל באושר

"כי ביקשתי יפה?" נחום שאל בתמימות צעירה, גופו עדיין מתענג ממעשיו הקודמים של קורן.

קורן נאנח, קם, סגר את הדלת ונעל אותה.

"טוב יותר?" נחום הנהן, והוציא את ידו אל עבר קורן, כמזמן לו לחזור אליו.

קורן חייך ולקח את ידו של נחום.

אור הבוקר טיפטף דרך הווילונות הכחולים, משקה את גופם של הנערים הצעירים בחום קר של הבוקר.

קורן ונחום שכבו עירומים ומחובקים בין שמכותיו הדקות של קורן. ראשו של נחום שכב על חזהו של קורן, וידיהם סובבו אחד את השני.

קורן פקח את עייניו בעצלנות ובחן את פניו של אהובו בדממת הבוקר.

נחום זז טיפה, ולאט לאט עייניו נפתחו. נחום קם והתמתח, מפהק בקול.

"מה השעה?" הוא שאל את קורן בישנוניות.

קורן ציחקחק והסתכל על השעון שהיה מונח על שולחן הלילה שלו.

"שש ורבע; אתה יודע, אין היום בית ספר..." קורן ניענע את גבותיו בהצעה.

נחום צחק בקול. "כן, אבל אח שלך חוזר היום."

קורן הסתכל לצד ונאנח בייאוש.

"זה לא הוגן שהוא יכול להביא לפה את החברה שלו, לנעול את עצמם בחדר שלו ולהזדיין כל היום, ואנחנו לא."

נחום צחק מהאירוניה שבדבריו של קורן.

"אתה יכול לספר להורים שלך, אם אתה רוצה כל כך." הציע בצחוק.

קורן הנהן, ונחום צחק מהבדיחה שעשה. "לומר את האמת, אני די סקרן לראות איך ההורים שלך יגיבו על זה שהבן האהוב שלהם הומו והידיד הכי טוב שלו הוא בעצם החבר שלו." נחום צחק שוב והוסיף, "הם בטח יאשימו את אח שלך."

הפעם קורן לא יכל להתאפק ופרץ בצחוק חזק שנמשך דקות ספורות. כאשר סיים, דמעות מרוחות על פניו הלבנות, הוא קם והתלבש. נחום חיקה את מעשיו של קורן והתלבש גם-כן.

ארוחת הבוקר נאכלה בשתיקה נעימה, ובזמן שישבו אחד מול השני נשמעה דלת הכניסה של הבית נפתחת ונסגרת.

אלדר בירך אותם בבוקר טוב עם אותו חיוך מעצבן על פניו. קורן הנהן אליו, ואחיו הגדול המשיך אל תוך המטבח לקחת לעצמו משהו לארוחת בוקר.

"עד מתי נחום נשאר פה?" אלדר שאל את אחיו הצעיר מהמטבח.

"עד מתי שבא לו." ענה קורן אל אחיו.

"אם בא לכם אני עוד מעט הולך אל החבר'ה לשחק קלפים. אם בא לכם, תצטרפו. אני חושב שגם זיו יהיה שם הפעם, אני חושב שנשאר לישון אצל פרומן."

קורן הסתכל על נחום וניסה שלא לצחוק. נחום הרביץ לקורן על ראשו עם ידו. וסינן לו "תסתום", לאלדר אמר בקול רם שיבואו גם.

אלדר יצא מהמטבח עם קערת דגנים מלאה בחלב ופרש לחדרו, מלמל על איזה משחק שרצה לשחק.

אחרי שדלתו של אחיו נטרק, קורן התפרץ בצחוק מטורף, מתקפל לשניים ומפיל בטעות את הכף שהחזיק בידו על הריצפה.

"זיו... אצל... פרומן..." התנשף בין צחוקו הפרוע, "יושן... אצלו!..." קורן נפל מהכיסא וישב בטעות על הכף השמוטה.

"אח!" קורן המשיך לצחוק, חיוך טיפשי מרוח על פניו הנאות.

נחום ציחקק וחיוכו הבהיר נשאר במקומו כשהמשיך לצפות בקורן מנסה לקום מהכף הדוקרת ולהפסיק לצחוק בו-זמנית ונכשל בשניהם כאשר התקפל שוב לשניים מחמת צחוקו ונשכב על הריצפה ובאותו הזמן, על הכף הדוקרנית.

החיוך לא עזב את פניו של נחום לשנייה.


"זה אולי לא נשמע משהו אידיאלי, אבל זה התאים לנו. אולי קצת מטריד, קצת מעצבן, אבל הסתדרנו. הסתדרנו בסדר עד שהוא גילה."


היה זה יום גשום, ונחום וקורן, שכבר שבועות לא מצאו להם זמן להיות ביחד לבד, מצאו את עצמם בתוך כיתה ריקה, כאשר נחום שכוב על שולחן כתיבה וקורן מעליו; שפתיהם תפוסות בריקוד ששניהם ידעו כבר בעל פה.

הגשם טיפטף ברעשנות כנגד החלונות הסגורים, והקול היחיד שנשמע בתוך הכיתה הקטנה היו קולות של תשוקה עיוורת.

כה עיוורים היו עד שהם לא שמעו את דלת החדר נפתחת בטריקה. ולא שמעו או ראו את מבטו הנדהם של חברם.

אבל את קולו כן שמעו.


"לא ידענו שהוא עמד שם. לא שמנו לב לשום דבר חוץ מעצמנו. זה היה מעשה טיפשי, אני מודה, אבל באותו הזמן לא חשבנו שיקרה מה שקרה. עצם הרעיון אפילו לא עלה כאפשרות בראשנו. זה היה פשוט כל כך אבסורדי ומגוחך... ומרושע; שכחתי את הרשעות."


זיו עמד בהפתעה מול המראה שפרץ מולו בפתע.

הוא חיפש אותם בגשם, חשב שאולי ירצו להצטרף למשחק הקלפים שהוא ופרומן אירגנו. הוא לא תיאר לעצמו שימצא את חבריו הקרובים במצב כל כך אינטימי ו... ולא סביר.

"מה לעזאזל אתם עושים?!!" אפילו באוזניו שלו מצא זיו את קולו צווחני ולא רגיל, אבל הוא צפה בשתיקה איך קורן ונחום קופצים מהר לצדדים אחרים של הכיתה הקטנה, מבטים מפוחדים ומופתעים חקוקים על פניהם.

"ז-זיו," קורן גימגם וניסה לחייך בלא הצלחה, "מה נשמע?"

"מה לעזאזל עשיתם?!" עינייו היו גדולות, מופתעות, קורן שם לב. אבל מה שהפחיד אותו היה הניצוץ המוזר שראה בתוכם. ניצוץ יודע, ניצוץ מתכנן; ניצוץ של רשע.


"לא תיארנו שזה יקרה, אני ונחום. מה שזיו עשה... מה שהוא גרם לנו לעשות... הדברים שהוא עשה לשנינו היו נוראיים. ועוד פחד נוסף לרשימה ארוכה וגודלת.

"... רק רצינו להיות ביחד."


זרועותיו היו קרות מהגשם, וגופו היה רטוב ולח מתחת לבגדיו החמים.

ידו של זיו נגע בלחי של קורן; מלטפת לאט, זורמת לכל עבר. קורן רעד מתחת לידיו המחוספסות של זיו, ונחום ששכב מוטל על הריצפה, מחוסר הכרה, הדאיג את קורן מאוד.

כל מה שהוא רצה היה לקחת את אהובו ולברוח.

אבל לא הייתה לו מנוסה.

"תגיד... זה כואב שחודרים לך מאחורה?" השאלה הפתאומית של זיו העירה את קורן.

"אני... אני לא בטוח... אני חושב ש-שכן.. אם זה לא נעשה נ-נכון.." הוא גימגם בפחד בחושבו על מה זיו זומם בראשו המתולתל.

החיוך שעלה על שפתיו היבשות של זיו אישרה את חששותיו של קורן.

...הוא רצה לבדוק אם זה כואב.


"זה נמשך ככה חודש שלם." סיפר קורן לפנים ההמומים של חבריו, "חודש שלם הוא ניצל אותנו; אותי ואת נחום. אמר שהוא יספר להורים שלנו, לכם, לכל בית הספר אם לא נעשה את מבוקשו. פחדנו. מה יכלנו לעשות נגדו?

כל מה שרצינו היה להיות ביחד, כמו לפני שזיו גילה, וכל מה שזיו רצה היה לנצל אותנו. זה למה שהגיע לו מה שקרה.

הגיע לו."


"מה אתה עושה?!" צעקתו של קורן התעופפה ברוח הסוערת, כמעט נעלמת מבלי נשמעה אפילו פעם אחת. אבל היא הגיעה אל אוזניו של זיו, והוא המשיך למשוך בזרועו הצנומה של קורן, מוביל אותו דרך הגשר שמעל הנחל המוצף ואל עבר הפארק הרטוב.

"יורד מבול. זיו, בוא לא נהיה פה." קורן ניסה לעצור במקומו, מנסה לעצור את זיו יחד איתו. אבל זיו היה נחוש ומשך חזק בזרועו הדקיקה של קורן עד שהשני נדחף על גבו של זיו.

"די! אנחנו עוד ניפול!"

"תפסיק לדבר!!" זיו הסתובב אל עבר קורן וסטר אותו על לחייו.

קורן השפיל את מבטו, וכאשר זיו פנה שוב ללכת, קורן דחף אותו בכל כוחו אל עבר הנחל העמוק.

הצעקה שהשמיע זיו הייתה משפילה, מפוחדת וצעירה.

'מעניין אם הוא ידע שאעשה זאת' חשב לעצמו קורן לפני שפנה ללכת בחזרה מאין שבא.


פניהם ההמומים של חבריו ריתקו את עייניו, וקורן מצא את עצמו מרחם על עצמו, ועל זיו, שפרץ אל תוך בועת השקט ואהבה שהוא ונחום חייו בו עד אותו רגע.

"חשבנו שזהו. שאחרי שההלוויה של זיו הסתיימה, שאחרי שהלכנו הביתה והכל נגמר, שנוכל לחיות ביחד בשקט, לפחות עד שנוכל לעזוב את ביתינו ולחיות ביחד באמת וברצינות.

אבל הגורל היה נגדו, וכך גם היה אחי."


צעדיו הישנוניים של קורן הידהדו ברחבי הריצפה הקרה של המטבח. צעדיו נעצרו מול הכיור, קול של מים ניפץ את השקט היחסי ששרר בבית הישן.

קורן החזיר את הכוס הריקה אל תוך הכיור, ופנה ללכת ולחזור לחדרו בכדי לישון; אבל דמותו הגבוהה של אחיו המבוגר עצרה אותו בדרכו.

"מה אתה עושה?" קולו השקט של קורן ניפץ את כורי השקט שחזרו וניסו לתפור את עצמם מסביב לבית.

"שמעתי רעש, אז יצאתי לבדוק. מה אתה עשית?"

"לא יכולתי לישון אז באתי לשתות קצת מים." קורן עצר ופיהק בעייפות, "ועכשיו אני חושב שאחזור לישון." הוא עבר ליד אחיו ופנה במעלה המדרגות.

"לילה טוב, אלדר."

"לא."

קולו של אחיו הגדול היה חד, וקורן הסתובב במהירות לראות את פניו של אחיו שנייה לפני שהוא דחף את קורן חזק במעלה המדרגות ואך תוך חדרו.

פיו של קורן היה פעור, מופתע, והוא נפל בצייתנות על מיטתו של אחיו הגדול.

"אלדר! מה אתה עושה?!" קולו של קורן בקע בצרידות ממוחו השקוע במחשבות כשבגדיו נתלשו מעל גופו הצנום.

"לא!" הוא צעק, זעק, בפחד וניסה להימלט בידיו החזקות של אחיו הגדול.

"אני רק עושה את מה שאתה ונחום עושים." פניו המכוערות התעוותו בראותם את פניו המופתעות של אחיו הקטן. "מה? חשבת שזה לא היה ברור? אז תדע שזה כן!" הסטירה הידהדה בחדרו הנעול של אלדר, ואלדר נישען קדימה מנשק את אחיו הצעיר בפרעות של חייה לא מרוסנת.

כאב חד, מר, כועס, נכנס ויצא מגופו של קורן שוב ושוב. פועם עם חיים משלו, קורע אותו מבפנים ומבחוץ; דמעותיו השבורות של קורן המשיכו במורד פניו מחוסרות ההכרה, כשגופו המשיך לנוע בקצב תנועותיו התובעניות של אחיו הגדול.

"אתה לא מבין? הכל אשמתך!! הכל!!"


"ניסיתי להפסיק אותו, אבל לא הייתי חזק מספיק; לא מבחינה גופנית, ולא מבחינה נפשית. הוא שבר אותי, שבר אותי מכל בחינה."

דמעות שקטות חדרו אל עייניו של קורן, והוא מיקד את מבטו על הריצפה המלוכלכת של חדר המחשבים, מפחד להסתכל בפני חבריו הטובים.

"אח שלי, בן לאותו דם שזורם בעורקי, אנס אותי. והכריח אותי לעשות כרצונו, והפעם לא אימא ולא אבא יכלו להגן עליי."


"תשתוק!" צלצול חד חדר לאוזניו של קורן, גופו הודף אחורנית, מוטח על קיר חדרו.

"אל תשקר לי!! מה אמרת לליאור?!"

יבבה שקטה, כמעט לא קיימת, התחמקה מפיו המגמגם של קורן. רק בגלל שאח שלו אנס אותו הוא היה צריך לשקר לא רק אל אהוב ליבו אלא גם אל החברה של אחיו.

קורן יישר את מבטו למעלה אל פניו החדות, המעוותות, הכועסות, הבוגדניות, התובעניות של אחיו המבוגר.

"תסתום." קולו רעד וידו זזה מהר מעצמה אל עבר הקיר שמאחוריו בכדי ליישר את עצמו על פני הקיר הלבן שלו.

"מה אמרת?!" קולו של אלדר היה יותר מנזעם, יותר מכועס, הרחק מעבר לגבול השפיות. "אתה אמרת משהו לליאור!! אני נשבע, אני אהרוג אותך! ואז אני אהרוג את נחום! הומואים מזדיינים! אני אקרע לכם את הצורה! אני נשבע! אני אהרוג את שניכם!!" הוא צעק בזעם, ללא רסן, הרים את קורן עם ידו מסביב לצווארו הדק של אחיו הצעיר.

"לא אמרתי לה דבר..." קורן חנק מבעד לצווארו הנמחץ. "...היא לא צריכה לדעת, על זה שהחבר "הנפלא" שלה אנס את אח שלו..."

עייניו של אלדר נפערו בתדהמה, פיו נפתח בזעם רועד, וידיו התחזקה על צווארו הדקיק של אחיו הצעיר, והוא ניענע את קורן קדימה ואחורה שוב ושוב, עד שדחף אותו למעלה ושוב על-גבי הקיר הלבן.

"תשתוק!!" אלדר זעק, עייניו נעצמות בחוזקה מרוב כעס בוער, כל כך בוער עד שלא יכל לראות את רגלו של אחיו הצעיר באה לכיוון מפשעתו.

אלדר נפל אחורה ועל הריצפה הקרה, נאנח מהכאב החד.

"לא. אני לא אשתוק. לא אמרתי לחברה שלך דבר, לא אמרתי לנחום דבר – אבל לך אני אומר! אני שונא אותך!" צעקה חנוקה, דם, עצם נשברת, אנחה, זעקה, דם... דמות מקופלת על הריצפה, פניה מרוחות בדם, ואחיה הצעיר גוהר מעליה, פניו מבט חתום, וטיפות דם יחידות מרוחות על פרצופו המלאכי ועל בגדיו המלוכלכים.

"אני שונא אותך. שונא"

ובכך קורן יצא מחדרו, משאיר מאחוריו את אחיו המדמם בשקט.


"כמובן שהוא לא מת. לא יכולתי... לא יכולתי... למרות כל מה שהוא עשה לי, לא יכולתי לסיים לעוד מישהו את החיים, לא יכולתי לקחת לאח הגדול שלי את החיים."

מבטים נדהמים, מבינים... מבטיהם של חבריו המעוטים.

"אני פתטי."


"אז הוא בבית החולים?"

"כן," קורן לחש, מפחד לעורר את הוריו בחדר הסמוך. "ישחררו אותו בעוד חודש בערך."

"פאק, ממש זיינת לו את הצורה!" צחוקו הקליל של נחום רומם את רוחו של קורן, וקורן חייך בקלילות אל חברו.

"ברור! מה שהוא אמר... זה לא היה במקום, אתה יודע." קורן ציחקק בעצבנות, ידו גירדה את אחורי ראשו, מנהג שדבק בו כבר שנים.

"וההורים שלך? איך הם הסבירו את זה למשטרה? הם לא נראו כאילו הם כועסים עליך..."

קורן השפיל את מבטו; הוריו תמיד העדיפו אותו על פני שני אחיו הגדולים... הילד המושלם, כביכול. והפעם זה השתלם לו לטובה.

"הסברתי להם שאלדר... שאלדר התקיף אותי. הם הבינו. הם אמרו למשטרה שאיזה מישהו כיסח אותו במכות והוא חזר ככה הביתה."

"ואלדר לא אמר משהו אחר?" נחום הביט בו בדאגה, וקורן חייך אליו, מעריך את האהבה והדאגה שמאחורי מבטו של נחום.

"לא. הוא גיבה את מה שההורים שלנו אמרו." נחום הינהן, וקורן, שראה את מבטו הטרוד של נחום, מיהר לסלק כל מחשבה מראשו של אהבת חייו בנשיקה יחידה.

לסלק כל מחשבה מראשיהם מלבד אהבהתם.


"זהו. נשמע כל כך פשוט, לא? התגברנו על שני מכשולים, ולמרות שעדיין ההורים שלנו לא ידעו, למדנו איך להסתדר בין לבין.

אם הכל היה כל כך פשוט.... אבל זה לא היה. ולא כאן נסתיימה הבעיה, אלא רק התחילה; והפעם לא יכולתי לקבור אותה."


נחום תמיד היה קצת נמוך לגילו, קצת כחוש מדי. אף פעם לא ממש דיבר, רק עם חבריו הקרובים. וגם אז, קולו היה שקט, כאילו לא השתמש בו חודשים. בבית היה רק מדבר כשהיה צריך, למרות שהוריו אהבו אותו ודאגו לו בתמידות מחרידה.

למרות שדיבר לעיתים רחוקות הוא יכל לדבר. אנשים היו מרכלים מאחורי גבו (ואלו חסרי הטקט, היו אפילו אומרים לו בפרצוף) שהוא בטח אילם כי הוא לא מדבר כמעט ובכלל.

אבל עדיין, כשישב בכיסא השחור והמרופד בחדר של הרופא, כשהוריו ואחיותיו בוכים לצידו, הוא עדיין לא יכל להאמין למשמע אוזניו.

איך הוא יכול להיות אילם?

"מיתרי הקול שלו הולכים ונחלשים," הודיע הרופא בייגון מזוייף, ידו משכה באיטיות מרגיזה את שערו השמנוני אחורנית; מדביקה אותו בחזרה על גבי קרקפתו המקריחה.

"לאט לאט הקול שלו יתחלש ויתחלש עד שלא יהיה עוד."

"אין דבר לעצור את זה?" אבא. נחום הסתכל אל עבר אביו בסקרנות; גם אביו לא דיבר הרבה, יותר ממנו, נכון, אבל עדיין... איך זה שהוא לא עומד להפוך ולהיות אילם?

"לא. מיתרי הקול כבר שחוקים וכמעט ולא קיימים. ולצערי זה לא היבט שהמדע שלנו יכול לתקן. אני מקווה שתנצל לטובה את הזמן הקצר שנותר לך." ועם המשפט האחרון וההחלטי שהרופא יישר אליו, נחום ומשפחתו קמו ויצאו מחדרו של הרופא, וחזרו אל ביתם.

"אולי זה לא יהיה כל כך גרוע?" קולו הצרוד והגווע של נחום הפחיד את קורן, והוא חייך בעצבות עצבנית אל אהובו.

"אולי לא." הוא ענה לשאלתו של נחום. "שום דבר לא ישתנה, אני מבטיח לך את זה. אבל..." מבטו של קורן נח על פניו הצעירות, היפות, של אהובו. "איך תתמודד אם זה? איך אתה תסתדר?" הסיכון לשלומו של נחום הדאיגה את קורן, והוא לא יכל שלא לבטא את דאגתו בקול.

"אני אסתדר איכשהו." והחיוך הנוצץ והבטוח של נחום הרגיע את סערתו של קורן. "איתך, איך אני יכול לדאוג?" נחום ציחקק, וחיוכו התרחב כשנישק את קורן על שפתיו.

כמה מוזר זה שכשנחום אמור היה לפחד, היה זה קורן שהביע את הפחד שלו והיה זה נחום שהרגיע אותו.


"אבל את הקטע הזה אתם כבר ידעתם," חבריו הניעו את ראשם לאט, נזכרים בחודשים האחרונים אחרי שנחום סיפר להם על המחלה שלו.

"אבל את מה שבא אחרי זה.." קולו של קורן השתנק לפתע, ודמעות עלו לעייניו, ודימעה אחת, מרדנית, הצליחה לעבור את נחישותו של קורן.

"לא יכולתי לעצור את זה, וניסיתי. ניסיתי."


ראשו קבור בידיים רועדות, קורן רעד בפרעות עם כל יבבה שפיו בלע במהירות. הוא לא יכל לסבול את זה יותר. קודם זיו, אז אלדר, אחר-כך המכה של מחלתו של נחום... אבל אף אחד לא יכל לצפות, אף אחד לא יכל אפילו לנחש שהמחלה של נחום תגיע לדרגה בה הוא היה צריך להיות מאושפז בבית חולים, אינפוזיות תקועות לו בוורידים, מחובר לאלפי מכונות מצפצפות, ואחיות בעלות טון אימהי והבעה יודעת מתרוצצות מדי פעם אל תוך החדר בשביל לבדוק או לחבר עוד משהו לאחד מהמכונות ליד מיטתו של נחום.

ובין סדינים לבנים, בין יער של מכונות, שכב לו נחום; פניו בהירים עד חולניות, גוסס לו לאיטו כשאהובו יושב על כיסא לידו, ידו שלובות על חזהו של נחום, והבכי הצרוד שלו רוקד בין הקירות, ביחד עם הציפצוף האיטי של מכונות ההנשמה.

"תאמר משהו! תזוז... נחום, תוכיח לי שאתה עדיין חי!" הדמעות זלגו במורד פניו של קורן ללא הכרה, וידיו התאגרפו מסביב לבד כותנת בית החולים של נחום.

"נחום! אל תמות... אל תעזוב אותי לבד, פה, בלעדיך.. אם תמות.. איך אני אמור לחיות? אני לא רוצה לחיות בלעדיך.. אני לא מסוגל לחיות בלעדיך..."

קורן עצם את עייניו והשעין את ראשו על החזה של נחום, דמעותיו נספגות בבד הדק והלבן. עיניו אדומות משעות רצופות של בכי לא עצור, וראשו מסתובב ללא עצירה.

אבל כשיד דקיקה שילבה את אצבעותיה בין שערותיו הארוכות, עייניו הנפוחות של קורן נפקחו בפתאומיות והוא הרים את ראשו, ידו תופסת את ידו הצנומה של נחום באינסטיקנטיביות ייחודית.

"נחום..." קולו ירד והתמוגג כמו רוח סתווית, מבטו נח על עייניו החצי פקוחות של אהובו.

"... אל... תבכה..." קולו חרוש, גוסס, והציפצוף החד של מכונת ההנשמה פירקה את ליבו של קורן, וידיו התאגרפו מסביב לבד הדק של הכותנת של נחום.

"לא!... לא!" רופאים מיהרו אל תוך החדר, ואחות מיהרה להוציא אותו בכוח מהכיסא בו קורן ישב עד אותו רגע, והוא נזרק אחורה כשדלת נטרקת לו בפרצוף, ודמעות עצורות בעייניו.

"אני אקשיב לך... אהובי."

שחור. ים של שחור. דמעות. ים של דמעות. והוא עמד מול ארון הקבורה החום, העבה, ודמעות נצצו בעייניו הקשוחות.

קורן הסתכל ימינה אל אימו של נחום, והיא חייכה אליו; חיוך מזוייף, דמעות נופלות בחופשיות מעייניה.

מאחוריהם ולידם, קרובי משפחה, חברים, אנשים לא מוכרים; כולם עמדו ובכו, ורק הוא, דמעות לא נגעו בפניו.

'הבטחתי לו. וזאת הבטחה שאקיים עד סוף ימיי חיי.'


"וזהו. אין עוד. נחום סיים את חייו, ואני נשארתי פה."

מבטו של קורן סקר את פניהם של חבריו מתחת לאור הפלוריסנטי של חדר המחשבים הסגור. השעה הייתה מוקדמת, והמולה נשמעה מבחוץ; ילדים ומורים לאט לאט מגיעים לבית ספר, מתכוננים לקראת עוד יום של לימודים. וקורן עמד מול חבריו הטובים, סוקר את מבטיהם ההמומים.

הוא חייך אליהם; חיוך מריר, מחפש תקווה, ועזב את חדר המחשבים, כשפניהם המבינות של חבריו חקוקות בראשו.


הם ישבו מאחורי הזולה של בית הספר, ארבעה ילדים משחקים קלפים.

מור ועדי ציחקקו והמשיכו לשוחח על איזה סיפור שקראו. קורן הקשיב להם בחצי אוזן עד ששמע את שמו עולה לפתע בשיחתן.

"מה? מה אמרתן עליי?" הוא פנה והסתכל עליהן, והן צחקו ואמרו שהוא ואורן מאוהבים כי הם מתנהגים כמו זוג נשוי.

קורן יישר אליהן מבט, חייך חיוך יודע, וצחק עליהן.

"מה? אתן חושבות שאני הומו?" הוא צחק והמשיך לסדר את הקלפים שלו.

אולי הוא לא יכול לשנות את העבר, להחזיר את נחום אליו, אבל הוא ימשיך בחייו אם רק כדי שיוכל לממש את הבטחתו אל אהובו.

'לא אבכה שוב אי פעם,' הוא הבטיח אל האוויר, ופניו נשארו אטומים במשך אותו משחק קלפים.

'בשבילך, אהובי, לא אלך אחריך.'


הערות:

הסיפור הזה היא בדייה שמבוססת על שתי מערכות יחסים.

האנשים בסיפור זה אכן קיימים, אבל הסיפור לקוח מחיים אחרים.